החלטה בתיק רע"א 1963/13

1.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז בפר"ק 17394-07-11 (סגן הנשיאה, השופט א' שילה) מיום 11.2.2013 במסגרתה נדחתה חלקית בקשת המנהלים המיוחדים להורות למשיבה 1 לשלם לחברת ביוטמאט 1991 בע"מ (בפירוק) (להלן: החברה) תשלום בשווי סכומי הכסף שבהם נשאה החברה בגין סיום העסקת העובדים שהועמדו לרשות המשיבה 1, וכן תשלום המשקף דמי שימוש ראויים בגין השימוש ברכבי החברה.

עיקרי העובדות

2.        ביום 3.6.2011, לאחר שהחברה הגיעה לכדי סף חדלות פרעון, נחתם בין החברה לבין המשיבה 1 הסכם קבלנות לתפעול מפעל בטון (להלן: ההסכם), במסגרתו התחייבה החברה לספק למשיבה 1 שירותי תפעול, לרבות העמדת עובדי החברה לשירותה, למשך שלושה חודשים. סעיף 9 להסכם קבע כי המשיבה 1 מתחייבת בתמורה לקיום התחייבויותיה של החברה לשאת בתשלום "דמי הפעלה", קרי - "דמי הפעלה אשר יחושבו לפי בסיס של קוסט + 10%, כאשר ה'קוסט' מהווה את סיכום עלויות הוצאות התפעול הישירות...". הוצאות התפעול הישירות לפי סעיף 1.2 להסכם הן "כל התשלומים וההוצאות שיידרשו לתפעול מפעל הבטון ובכלל זה, משכורות העובדים, תשלומים לעובדים מכל מין וסוג, לרבות תשלומים והטבות סוציאליות, תשלומי חובה ממשלתיים החלים על העסקת העובדים, שמירה, וכל תשלום אחר הדרוש באופן ישיר לתפעול מפעל הבטון". סעיף 6 להסכם ("אי תחולת יחסי עובד ומעביד") קובע כי במהלך תקופת ההסכם, כל העובדים במפעל הבטון יהיו עובדי החברה בלבד וכי החברה פועלת כקבלן עצמאי, קרי - כל העובדים במפעל הבטון יחשבו כעובדים של המפעילה בלבד ולא יתקיימו בינם לבין המשיבה 1 יחסי עובד ומעביד.

3.        ביום 14.7.2011 ניתן צו לפירוק זמני של החברה. למרות שתקופת העסקת העובדים אמורה הייתה להימשך עד ליום 2.9.2011 (סעיף 4 להסכם), ביקשה המשיבה 1 להאריך את ההסכם בתקופה נוספת, והצדדים המשיכו לפעול על-פיו. ביום 4.1.2012 ניתן צו פירוק לחברה, והמפרקים הזמניים מונו כמנהלים מיוחדים. ביום 19.2.2012 הודיעה המשיבה 1 כי היא מעוניינת לסיים את הסכם התפעול ביום 2.3.2012, ומשכך להפסיק גם את העסקת העובדים. לאחר משא-ומתן בין הצדדים, שלחה המשיבה 1 הודעות על הפסקת עבודתם בתוך שלושים יום, קרי - עד ליום 6.4.2012.

4.        ביום 13.5.2012 פנו המנהלים המיוחדים במכתב דרישת תשלום אל המשיבה 1 בגין העסקת העובדים בחודש אפריל 2012 ובגין זכויות העובדים בעקבות סיום העסקתם בתוספת התקורה המוסכמת בשיעור של 10% ובצירוף מע"מ. ביום 23.5.2012 הועבר לקופת הפירוק סך של 52,562 ש"ח. ביום 17.6.2012 פנו שוב המנהלים המיוחדים אל המשיבה 1 בדרישה לתשלום יתרת הסכום המבוקש. ביום 22.6.2012 השיבה המשיבה 1 כי היא דוחה מכל וכל את דרישתם להעברת התשלום.

5.        ביום 29.11.2012 הגישו המנהלים המיוחדים לבית המשפט המחוזי, במסגרת הליכי פירוק החברה, "בקשה למתן הוראות" בשני נושאים נפרדים: האחד,שיפוי החברה בגין תשלומים אשר בהם נשאה החברה בשל סיום העסקת העובדים שהועמדו לרשות המשיבה 1 ופוטרו (להלן: הסוגיה הראשונה); השני, תשלום דמי השימוש הראויים עבור השימוש בשני כלי הרכב שהושכרו לחברה בשלהי שנת 2010 על-ידי חברת אגוד ליסינג בע"מ, שבהם לפי הנטען עשתה המשיבה 1 שימוש שלא כדין (להלן: הסוגיה השנייה).

6.        ביום 16.12.2012 הוגשה תגובת המשיבה 1 לפיה המחלוקת כלל אינה ראויה לבירור במסגרת של "בקשה למתן הוראות", בין היתר, לנוכח העובדה כי לא הוגשו תצהירים כנדרש על מנת לאפשר עריכת בירור עובדתי של השאלות הטעונות הכרעה. באשר לסוגיה הראשונה, טענה המשיבה 1 כי בהתאם להסכם התפעול העסיקה החברה את העובדים כקבלן עצמאי תוך נטילת אחריות מלאה בכל הקשור להעסקת העובדים ולסיום העסקתם, בעוד המשיבה 1 התחייבה להעביר לחברה את הוצאות התפעול הישירות, כהגדרתן בהסכם, במהלך מתן שירותי התפעול; לגבי הסוגיה השנייה, טענה המשיבה 1 כי לא זו בלבד שלא עשתה שימוש בכלי הרכב טרם רכישתם, אלא שגם לו הייתה מידה של אמת בטענות המנהלים המיוחדים כי כלי הרכב היו בשימושה במהלך תקופת ההסכם, הרי שהחברה קיבלה ממנה דמי תפעול חודשיים שאמורים היו לגלם בין היתר גם תשלום זה.

החלטת בית המשפט המחוזי

7.        בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 11.2.2013 ביחס לשתי הסוגיות האמורות, נקבע כך:

"באשר למחלוקת בעניין קיום יחסי עובד מעביד: יפנו המנהלים המיוחדים לערכאה המוסמכת, היא בית הדין לעבודה [הסוגיה הראשונה, נ"ס].

באשר לכלי הרכב: אין מקום לחיוב המשיבה [1] בדמי שימוש, הן מן הטעם שהחברה עצמה לא נשאה מעולם בדמי שכירות בגינם, כאשר חובותיה כלפי חברת הליסינג נמחקו עקב מכירתם בין השאר למשיבה [1]... הן משום שהתשלום בגין השימוש בכלי הרכב נכלל ככל הנראה בתמורה ששילמה המשיבה [1] לחברה במסגרת הסכם התפעול שנכרת בין הצדדים[הסוגיה השנייה, נ"ס].

לנוכח האמור, לא מצאתי בסיס לבקשתם של המנהלים המיוחדים בעניין זה, והיא נדחית".

           מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

תמצית נימוקי הבקשה

8.        המנהלים המיוחדים סבורים, ביחס לסוגיה הראשונה, כי עומדת להם זכות ערעור על ההחלטה או למצער ערעור ברשות, ולמען הזהירות נקטו בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור. ביחס לסוגיה השנייה, המנהלים המיוחדים טוענים כי מדובר בהחלטה סופית שלגביה נתונה להם זכות ערעור. בנסיבות אלה, הוגשה השגתם על החלטת בית המשפט המחוזי, שעניינה בשתי הסוגיות האמורות, על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור.

9.        לפי עמדת המנהלים המיוחדים, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי בית הדין לעבודה הוא הערכאה המתאימה לדון בשאלת חבות המשיבה 1 בתשלומי העובדים שהועמדו על-ידי החברה. לדידם, נוכח העובדה כי החברה שבפירוק היא המעסיקה של העובדים ולא המשיבה 1, הרי שאין כלל מחלוקת בשאלת קיומם של יחסי עובד-מעביד. המחלוקת היחידה מתמצית ביחס לפרשנות הנכונה שיש ליתן להסכם התפעול, קרי - תחולת סעיף השיפוי בהסכם התפעול.

10.      המנהלים המיוחדים טוענים כי "בקשה למתן הוראות" היא הדרך הנכונה להכרעה בשאלה האם הסכם התפעול מחייב את המשיבה 1 לשלם למנהלים המיוחדים את התשלומים המיועדים לעובדים בגין סיום העסקתם. לגישתם, אף אם העניין שבמחלוקת, קרי - הסוגיה הראשונה, מבחינה פורמלית, מצוי ברגיל בסמכות השיפוט של בית הדין לעבודה, ההלכה הפסוקה מורה כי האכסניה הנכונה לדון בסוגיות רבות, בין היתר מתחום משפט העבודה, היא על דרך הגשת "בקשה למתן הוראות"לבית המשפט של פירוק.

11.      באשר לסוגיה השנייה, טוענים המנהלים המיוחדים כי החברה נשאה בדמי השכירות בגין כלי הרכב, שהרי חוב זה הוביל לכינוס הנכסים, למכירת כלי הרכב ולאי קבלת כל תמורה בגין מכירתם. לגישתם, רק חובות החברה שמעבר לתמורה שהתקבלה ממכירת כלי הרכב הם שנמחקו, בעוד חובות החברה עד לסכום השווה לתמורה שהתקבלה ממכירת כלי הרכב נפרעו. המנהלים המיוחדים מוסיפים ומציינים כי עיון בהסכם התפעול מעלה כי אין גם ממש בקביעה כי התמורה בגין דמי השימוש אכן הועברה במסגרת התמורה הכוללת לפי הסכם התפעול.

תמצית תגובת המשיבה 1